למה לא צריך לפחד מטיפול הורמונלי בגיל המעבר?

מאת ד"ר רוית נחום, רופאה מומחית ביחידה להפריות חוץ גופיות ומומחית לגיל המעבר

כשב', בת 48, הגיעה אליי, היא סיפרה לי על גלי חום והזעה שתוקפים אותה, על עצבנות לא אופיינית כלפי משפחתה ועל שינה רצופת השכמות שגורמת לה להיות עייפה כל הזמן. המחזור החודשי כבר פסק אצלה, וכל התופעות שתיארה הצביעו בבירור על תחילתו של גיל המעבר. אבל כשדיברנו על אפשרויות הטיפול, היא היססה כשעלה נושא התחליפים ההורמונליים. "רגע", היא שאלה, "לקחת הורמונים? זה לא גורם לסרטן שד?"

זו שאלה נפוצה בקרב נשים המגיעות לטיפול עם תופעות גיל המעבר, וזאת למרות שהתחליפים ההורמונליים הוכחו כבר כטיפול היעיל ביותר נגד תופעות המנופאוזה. היום קיימים מגוון טיפולים ושילובים שאפשר לבנות ספציפית לכל מטופלת, בהתאם לתסמינים ולרקע שלה. לבעיות מסוימות יש טיפולים מקומיים שאפשר להציע - למשל טיפול וגינאלי, שכבר הוכח כיעיל מאוד במקרים של סימפטומים פיזיים כמו יובש בנרתיק. למכלול תסמינים גדול יותר אפשר להציע טיפול סיסטמי (כולל), שיענה על כל התסמינים שמטרידים אותה וישפר את איכות חייה.

התחליפים ההורמונליים לא רק מקלים על התסמינים השונים, הם גם מועילים בשמירה על הבריאות העתידית – מחקרים מצביעים כי נטילתם מורידה תחלואת לב, מורידה סיכון לאוסטיאופורוזיס ומסייעת במניעת אלצהיימר.  כלומר יש יתרון לטיפול הורמונלי מבחינת שימור עצם, לב ומוח, ואפילו בריאות שיניים, מראה העור ואנרגיות מיניות. נשים שנוטלות הורמונים משפרות את סיכוייהן ללונג'ביטי – חיים ארוכים ובריאים.

אז למה כל כך הרבה נשים מפחדות לקחת הורמונים? הכל בגלל מחקר ה-WHI, שפורסם ב-2002. עורכי המחקר טענו אז שנטילת הורמונים גרמה לעלייה במחלות לב ובסרטן שד אצל הנשים שהשתתפו במחקר. היום אנחנו יודעים שהמחקר נעשה בשיטות בעייתיות ושרוב המשתתפות בו היו מעל גיל 60 ולא בגילאי תחילת גיל המעבר. אבל אז, ב-2002, הייתה לו השפעה גדולה מאוד – השימוש בהורמונים ברפואת גיל המעבר פחת דרסטית.

רק ב-2016, 14 שנה אחרי פרסום המחקר ההוא, החוקרים התנצלו. אחת מהם, החוקרת ג'ו-אן מנסון, אמרה שמה שפורסם לא היה נכון, אין עלייה בסרטן שד ברמה שהיא התריעה עליה, בנשים אחרי כריתת רחם אין עלייה בכלל, וגם אין עלייה בסיכון למחלות לב, ואם ההורמונים ניתנים בגיל מוקדם - לפני גיל 60 - גם אין עלייה במקרי שבץ. כל זאת, כמובן, אם אין לך גורמי סיכון אחרים. החוקרים גם כתבו שנעשה שימוש בלתי הולם בתוצאות של המחקר שלהם בטיפול בנשים בגילאי ה-40 וה-50.

אבל הנזק כבר נעשה, והיום נשים מפחדות לקחת טיפול הורמונלי. אני לא ממליצה לכל אישה לקחת הורמונים, אבל צריך לשקול כל מקרה לגופו. ההחלטה היא ספציפית למטופלת. כשמטופלת מגיעה אליי ומספרת לי על התסמינים שמהווים הפרעה לחייה, ואין לה גורמי סיכון אחרים, אין סיבה לא להמליץ על טיפול הורמונלי, מותאם לבעיות שהיא מתארת. אם מדובר ביובש בנרתיק, אפשר להתאים לה טיפול הורמונלי מקומי בנרתיק. אם מדובר במכלול רחב של תסמינים ותופעות שטורדות את חייה, כמו יובש נרתיקי, כאבים ביחסים, כאבים במתן שתן, גלי חום, אני אמליץ לה על טיפול שישפר את איכות חייה.

נשים רבות חוששת לקחת הורמונים, למרות הפגיעה באיכות חייהן

כמובן שישנן יוצאות דופן. נשים עם היסטוריה של סרטן שד לא תמיד יקבלו טיפול הורמונלי. אבל גם כאן כל מקרה לגופו - יש סרטן שד שהוא הורמונלי ויש סרטן שד שנקרא טריפל נגטיב, שהוא לא הורמונלי, שבו אין מניעה לקחת הורמונים. באופן טבעי, נשים שורדות סרטן שד יפחדו לקחת, אבל היום ההמלצה היא להתייעץ עם האונקולוג לגבי המקרה האישי שלך ולשמוע את דעתו. לנשים שיש להן היסטוריה משפחתית של סרטן שד או נשאיות המוטציה BRCA, או שלא יכולות לקחת הורמונים מסיבות אחרות, אציע טיפולים שאינם הורמונליים ויקלו על התסמינים – דיקור או שינויים בתזונה, למשל.

חשוב לא להזניח את עצמך כשהתסמינים מתחילים ולטפל בדרכים האפשריות, הורמונליות ולא הורמונליות. החל מגיל 45, כל אישה, גם עם וסת סדירה, יכולה לבוא לרופאה ולומר "אני מודאגת מהזדקנות, מה אני צריכה לעשות כדי לשפר או לדאוג לאיכות חיי, אני לא רוצה לפספס ולמצוא את עצמי בעוד עשרים שנה עם אוסטיאופרוזיס, מה אני עושה בשביל הלונג'ביטי שלי. חשוב לטפל עכשיו בשביל אריכות חיים איכותית". אפשר וכדאי לטפל היום.