המסע של יובל

סיפור הלידה שלי מרגיש כמו סיפור ארוך, ארוך מאוד, כמעט באופן בלתי נסבל, אפילו למישהי עם אורך רוח כמוני. לא רק 12 השעות בחדר הלידה, כי להן קדמו תשעת חודשי לידה שהיו קסומים ברובם הגדול אך בחלקם הקטן היו גם מותחים ומעוררי חרדה ולהם קדמו כמה חודשי המתנה מייסרים להבשלת הפרי הקשה מכל - רון, הגבר שלי, בן זוגי, אהבת חיי עד שיבין שלאהבתנו יש תכלית נוספת. איזה כיף שהסוף של סיפור הלידה הזה ידוע מראש.

שבוע 37 מינוס אחד, יום שישי, אני ורון עושים סקס הריוני שהוא כבד ומסורבל וכל שינוי תנוחה בו כרוך במאמץ. ואף על פי כן, הגוף והנפש עדיין תובעים את צרכיהם. בדיעבד, אותו סקס של בוקר יתגלה כיריית הפתיחה של הלידה. מאותו רגע נקבל תשדורות חד משמעיות, ששנינו באדיקות ובעקשנות נסרב לפרש באופן הנכון. מיד אחרי הסקס אני מרגישה כאבים בבטן התחתונה ותחושה פנימית לא נעימה של צניחה מטה. תוכניות יום שישי האקטיביות שלי הסתכמו ברביצה על הספה למשך שארית היום ובארוחת ערב מקסימה במסעדת "נועה" עם רון.

שבוע 37, יום שבת, גם עם בטן גדולה יש מקום לשגרת השבת המופלאה של שחייה. מוקדם מאוד בבוקר, בחוץ האור עדיין חלבי, קרירות מענגת. איטית מעט מכרגיל, אך עדיין אסירת תודה לגופי על יכולותיו ומתפעלת ממראהו בבגד הים. אחר כך נטייל בים עם חגית, ניר ואיתי הקטן ובערב, מהמאמץ יחזרו על עצמם הכאבים. בערב רון יוצא לבלות עם סער בערב שיגרתי של שיכרות והתרוממות רוח שנגדע באחת כאשר הוא חוזר והצירים פורצים להם בניגוד לתוכניותינו. זה מתחיל מכאבים לא ברורים והופכים בהדרגה לצירים של ממש, לא תכופים ולא סדירים אבל אי אפשר לטעות בממשותם. מצחיק לראות את רון קר הרוח נכנס למצוקה אמיתית ומתחיל לשלוח עצות מופרכות המבוססות על רצונו הפרטי בלבד, כיצד לעצור את הצירים. "הנה  ממי, תשכבי לידי, אני אחבק אותך וכבר זה יעבור, את מרגישה כבר יותר טוב, הא? ששששש, אל תדאגי זה יעבור" אמר ולא הסתיר מצוקה אמיתית ואיום ממשי על הלחם והמים של הווייתו הלא הם ערבי השתייה, המסיבות והקרחנה. גם בגזרה שלי לא נרשמה התלהבות יתר, הרי מחר אני צריכה ללכת לעבוד, יש לי עוד חפיפות לעשות, חכה תינוקי, אמא צריכה לסיים כמה דברים לפני שהיא מתמסרת אליך. במקביל אנחנו מתחילים לארגן בקדחתנות את התיק לבית החולים, זורקים לתוכו באקראי מכל הבא ליד, משתדלים לדלות מזיכרוננו הלא מפוקס את הדברים החשובים. אבל איזה יופי, תינוקי מתחשב, הצירים מתפוגגים לאיטם ואני שוקעת נרגשת לשינה. למחרת  אני חוזרת לעבוד, רון ממשיך לבלות והשקט ממשיך להישמר באופן יחסי. במקביל ממשיכים להישלח רמזים.

שבוע 37 פלוס אחד, הפקק הרירי יורד בלילה. מאותו רגע, כל שטיפת כלים מתפרשת כמו סימן חד משמעי לתהליך הקינון וכל כאב בטן כאות הפתיחה של הלידה. אנחנו יוצאים מהשאננות ופוצחים בהכנות קדחתניות לקראת "הרגע". והרגע מגיע! הוא כמובן לא יתפוס את רון לא מוכן, ללא אחוזי אלכוהול בדם. שבוע 37 פלוס שתיים, אני נכנסת למיטה ובאופן לא מודע, מחכה שרון יחזור מהבילוי - או אז, יתחילו הצירים האמיתיים. אותו ריטואל מוכר כמו זה שהיה שני לילות קודם לכן חוזר על עצמו הוא מלווה מצד אחד בתקווה שזוהי אפיזודה חולפת ומצד שני בהתרגשות גדולה. השעות נוקפות ואיתן מסתנכרנים הצירים ותחושת הוודאות מתחדדת לאיטה. לא יעזרו מקלחות "ההרגעה" ולא החיבוק העוטף של רון שמיוחסות לו תכונות של ספיחת צירים, הפעם כנראה זה זה! הצירים מתחילים להיות תכופים יותר וכואבים יותר, הכאבים מוציאים אותי מהמיטה, אני מתחילה להסתובב בחוסר שקט בבית. במקביל לצירים מתחילה תחושה איומה של בחילה (מקורה בפחד?) שתלווה אותי עד סוף הלידה. אנחנו מתקשרים לסיגל, המיילדת הכוננית ומי שאחר כך תלווה אותנו בתחילת הלידה, שמשדרת שיש עדיין זמן ושכדאי שלא נגיע עדיין לבית חולים. אחרי שהתגבשה הוודאות רון מחליט שהוא חייב לישון כדי שיוכל לתפקד ברגע האמת בבית חולים. אנחנו מחליטים שלקראת השעה 7 בבוקר נצא לכיוון בית החולים. מאותו רגע ואילך, אני מגלה שכל הקלישאות שנתקלתי בהן במהלך ההריון, אם זה בספרים ואם בהרצאות, על היכולת הבילעדית של היולדת לדעת הכי טוב מה נכון עבורה ועל הצורך להתכנס פנימה ולהיות עם עצמי, נכונות. טוב לי להיות לבדי, אני מתנועעת ללא הפסק בבית, מקדמת כל ציר ברכינה קדימה על הטלוויזיה ובניענועי אגן. בהדרגה מצטרפים אליהם אנקות הכאב הבלתי נמנעות, שעולות במקביל לאמפליטודת הכאב של הגל.  מעודדת אני רואה את תכיפות וסדירות הצירים, הלידה מתקדמת.

אני גאה בעצמי על יכולתי להמשיך ולשאת את כאבם בבית, מצייתת להוראות הקורס הכנה ללידה, לא למהר להגיע לבית החולים. כל 3 דקות ציר, אני מתבוננת בשעון כדי לראות מתי הוא יגיע, או לחילופין, יודעת מה השעה לפי זמן הגעת הציר. אני סופרת צירים עד הרגע שבו אעיר את רון, מוטרדת מהמחשבה של איך מצליחים בכלל להתלבש ולשבת באוטו עד לבית החולים. כבר משלב מאוד מוקדם בלידה ולכל אורכה, יש לומר, אני מברכת על בחירתנו הנבונה, שלא לומר הגאונית ללדת בתל השומר. המחשבה על נסיעה ולידה ב"לניאדו", המועמד הרציני הנוסף ללדת בו אחרי תל השומר (בעיקר מטעמי חיסכון) - נראתה מאיימת. בית החולים נתפס כרחוק, זר ולא נגיש, כלומר ההפך מהתחושות שנלוו למחשבה על ההגעה לתל השומר.

אני מעירה את רונצ'וק מהשינה, רונצ'וק בריטואל הרגיל של היקיצה, מנסה לגנוב עוד כמה דקות, כואבות מאוד. אנחנו מתלבשים בחיפזון, מחכים שני צירים בבית ושועטים במדרגות לכיוון האוטו, שם בכריעה על שש, אני אעביר את הנסיעה לתל השומר ואתפעל מיכולתי לשאת את הנסיעה, שאת המחשבה עליה במהלך הצירים בבית, כמעט לא יכולתי לשאת. אחרי בירוקרטיית הקבלה סיגל מקבלת אותנו למוניטור. לאחריו מגיע הרגע הגורלי - הבדיקה הוגינלית שתיתן לי אומדן עד כמה סבלי הנוכחי מקרב אותי לקו הסיום או שמא זו עדיין רק ההתחלה וחבלי הלידה שעוד צפויים לי, יהיו קשים לאין שיעור. סיגל מבשרת בהתפעלות שיש פתיחה של 5 ובקרוב ניכנס לחדר הלידה.

אנחת רווחה והתרגשות נרשמת גם מהצד שלי. מאותו רגע הלידה תתקדם באופן מעודד ביותר. אנחנו נכנסים לחדר לידה טבעית. מהרגע הראשון בחדר אוחזת בי תחושת רוגע הקוראת דרור לאוקסיטוצינים: האור העמום הנתמך בנרות, הארומה הנעימה והלא אגרסיבית של השמנים והשלווה שמקורה בידיעה שיש מיילדת שתהיה צמודה אלי. החדר משופע באביזרים תומכי לידה אבל סיגל נותנת תחושה שאני צריכה להיות קשובה לעצמי ולעשות את מה שמרגיש לי נכון גם אם זה להישאר בבגדים ולהמשיך באותו ריטואל של נענועי אגן תוך כדי רכינה קדימה, שהתחלתי בבית ושהיה בכוונתי להמשיך. השעה 8 בבוקר, שעה מהרגע שהגענו אני בפתיחה של 8, סיגל משדרת שאוטוטו הקטן בחוץ. אני נרגשת ומעודדת מהאופן שבו זורמת הלידה, מרגישה שזה נותן לי עוד אורח רוח לשאת את הצירים הבלתי נסבלים ממילא. בשלב מסוים איריס מגיעה להחליף את סיגל, שעתיים מהרגע שהגענו אני בפתיחה של 9 וחצי. מאותו רגע איריס המקסימה מתחילה בסדרה של פינוקים מרגיעים ומנחמים שהראשון שבהם הוא מגבות רטובות חמות להרגיע את אזור הגב התחתון. די מהר, היא מכינה את הכיסא ההולנדי (כיסא שיש לו צורה של אסלה, המאפשר ישיבה עליו בתנוחת כריעה) שאמור לשמש אותי בשלב צירי הלחץ. בהמשך, כשאני אשב יושבת בתנוחת כריעה על הכיסא, היא מכינה לי רטיות טבולות בקפה שחור חם לריכוך הפרינאום.

אופטימית מידי, היא מביאה מוקדם מידי את המראה, לשלב צירי הלחץ, כדי שאוכל לצפות בתינוקי שלי יוצא אבל לממזר יש תוכניות אחרות. הוא אומנם עשה דרך מרשימה עד כה, אבל את הראש שלו הוא לא הבריג כמו שצריך בתעלה. המשמעות - הלידה תתארך מהצפוי. מזל שעובדה זו לא התחוורה לי במלוא משמעותה באותם רגעים אלא חילחלה בהדרגה. האופטימיות פינתה את מקומה לייאוש קל. הכאבים קשים מנשוא. איריס, מנסה להציע לי לטבול באמבטיה, אני כהרגלי, מסרבת לכל הצעה. רונצו'ק מזכיר לי שאני צריכה לנסות דברים חדשים, נוספים מזל שלרונצ'וק ולי היה הסכם לפני הלידה לפיו אנחנו צריכים להקשיב זה לזו במהלכה, יש לי ברירה? אני נכנסת לאמבטיה. בתוכה אעביר את שלוש השעות הבאות בערפול חושים, עד שתינוקי יצא. רונצ'וק ממשיך להיות כל הזמן לצידי, התמיכה והעידוד שהוא יספק לי הן קריטיות להמשך יכולתי לשאת את הצירים ואת הלידה הלא נגמרת הזאת. אני מנסה להישיר אליך מבט, רונצ'וק שלי, מבט אוהב שתדע שבלעדיך לא הייתי יכולה. אבל אפילו זה קשה מידי בשבילי. אני ממשיכה להיתמך, מלאת הכרת תודה, בזרועותייך. הלידה ממשיכה להתנהל באיטיות, בין ציר לציר, מותשת, אני תופסת תנומה ואפילו חולמת. איריס מכניסה מידי כמה זמן את ידה, בודקת אם יש חדש, איך התרגשתי כשהיא בישרה לי שהעיניינים מתקדמים. "תיראי כמה חכם התינוק שלך, איך הוא יודע לבד מה הוא צריך לעשות" אמרה בנימה מלאת אמונה בכוחי, בגופי וביכולת של הקטנטן לשתף פעולה.

אמונה ושלווה שהקרינה לאורך כל הלידה, שנתנו לי את האורח רוח ואת הכוח להמשיך אותה באותו אופן, רגע לפני שהקריאה 'אפידורל' נמלטת מגרוני.

אחרי איזשהו פרק זמן, מעורפל וכאוב ביותר, מגיע שלב צירי הלחץ. אני חוזרת לתנוחת כריעה, איריס ורון לצידי, בשעה הבאה הם יעטפו ויעודדו אותי. בלי מילים יטעינו אותי בתחושה של מסוגלות והערכה למאמצי ולכוחי. אחרי ההתקדמות של יובלי בתעלה אני אעקוב באצבעותי. הנה אצבע אחת נכנסת לכל אורכה ופוגשת בראש קשה בקצה שלה. עוד כמה צירים, שייראו כנצח, ובמרחק של מפרק אצבע אחד בלבד אני ארגיש שוב בראש הקשה. הגור שלי מתחיל להתקרב אלי, אבל התחושה היא עדיין שהמרחק שלו ממני הוא עדיין בלתי נסבל באורכו. במקביל לתרגול הנשימות, שדורש ממני ריכוז רב, אני משתדלת להתפנות קצת לדמיון מודרך- מלווה במחשבתי את יובל שלי בדרכו בתעלת הלידה. בחייאת ילד, תצא כבר, אתה קורע לאמא את הצורה. המאמץ הפיזי שדורשות הלחיצות, סוחטות ממני אנרגיה רבה. בסיומו של כל ציר אני מתיישבת באמבטיה, מרפה את שרירי הירך ומתנשפת כמו מטפס לא מיומן על פסגתו של הר בהימליה. אבל בניגוד למה שחשבתי, יובל שלי מתקרב אלי. אני רואה את ראש הצב שלו מבצבץ, נדחף החוצה במהלך הציר ונכנס שוב פנימה בסופו. המוטיבציה ללחיצות בשיאה. מלווה בתחושה חזקה ולא נעימה של צורך עז לחרבן, לחרבן את הילד. כאמור, סוף סיפור הלידה שלי, בניגוד למהלכו, ידוע מראש.

בסיומם של צירים אינסופיים ומייגעים, תינוקי שלי יגיח לבסוף בקול תרועה רמה. או אז, הגוף שלי יכנס לטראנס של בכי ורעידות התרגשות. אני אמלמל שוב ושוב את המנטרה "אני לא מאמינה, איזה דבר מושלם התינוקי הזה".

בסיומה של לידה מדהימה. כן, אין ספק שהיא הייתה כזאת, מלווה בתחושה אדירה של מסוגלות, של אינטימיות עם בן הזוג שלי וחיזוק הביטחון שלי בו. אני עוברת לשכב במיטה הזוגית.  אני ויובלי ערומים, נהנים מהחום, מהנשימות וממגע העור אחד של השני. המשך השהייה ביחד בחדר הלידה, מתגלה כקריטי. אנחנו מתכנסים בתוכנו עד כמה שאפשר, מנסים להקל על יובל את היציאה לעולם ויוצרים איתו את הקשר הראשוני (המחשבה על הלקחו ממני, כפי שנהוג בחדר לידה רגיל, היא בלתי אפשרית). אנחנו משתדלים לפלטר את הפלאפונים ולדחות במידת האפשר את ההודעות. לתוך בועת האינטימיות הזאת מתקבלות בשמחה ובבילעדיות אחיותיי המהממות, שגלי ההתרגשות שלהן האיצו את ביקורן אלי. הן מתרגשות ומתפעלות ביחד איתי.

זהו. המסע של יובלי לאוויר העולם הסתיים. עכשיו מתחיל החלק האמיתי והקשה באמת.